ארגון הזמן

מאז ומתמיד האמרה "אין לי זמן לזה" תפסה מקום משמעותי בתירוצים שונים. התירוצים בדר"כ באו כדי להסביר מדוע לא הספקנו לעשות דבר כזה או אחר, וכללו שלל "סיפורי מעשיות" שלעולם לא ישמעו הגיוניים, אך התירוץ "לא היה לי זמן" מצא את מקומו בספר התירוצים הגדול כתירוץ טוב, אמין, ואפילו הגיוני.
אנשים ששולפים תירוץ זה מוסיפים אחריו רשימת קניות ארוכה ומפותלת, היא כוללת את המקומות בהם היו, ומצביעה על חוסר תכנון הזמן ועל הלחץ הפוקד את חייו העמוסים של המתרץ.
אין צל של ספק, דברים צצים במהלך היום ודורשים טיפול מידי, אבל בין אירועים בלתי צפויים לבין מציאת הזמן לשגרת היומיום יש תהום גדולה.

הנטייה להספיק את מירוץ החיים הגדול
טרדות היומיום היו מאז מעולם, הן לובשות בגדים שונים, מביאות אותנו להתמודדויות עם דברים שנשמעים חדשים, אבל בשורה התחתונה, הן טרדות יומיום. הדבר דומה לכדור השלג המפורסם, שככל שמתגלגל גדל וגדל, עד שהדבר מסכן את כל הסביבה, ככה הן אותן בעיות, אנו נוהגים לוותר על דברים מסוימים לטובת אחרים, אבל ככל שנתעלם מדבר כזה או אחר הוא רק יגדל, ובהמשך אפילו יחזור אלינו גדול מכפי שהיה בהתחלה.

כדי להתמודד עם אותו כדור, אנחנו יכולים לנסות למנוע אותו מראש, או לפחות לרכוש כלים שיצמצמו את כדורי השלג מולם אנו נלחם, ובהמשך יסירו דאגות ולחץ לא בריאים, ומי יודע, אולי בטווח הארוך גם יחסכו כמה שערות לבנות מהראש. אך בשביל להבין כיצד לפתור את הבעיה, אנו צריכים להבין מה הגורמים לה.

גורם: לקחת יותר מידי על עצמך
אנשים לא אוהבים להגיד "לא", בעיקר לבקשות עזרה של קרובים. הם אוהבים להיות מוקפים באנשים אחרים ולהרגיש שצריכים אותם, ולכן נוטים לעשות הרבה, ולקחת על עצמם מטלות.
לעזור לאחרים ולהיות פעיל זה טוב, אבל לא להכיר בגבולות שלך או בסדר יום שלך זה כבר לא טוב, ואנשים מוצאים את עצמם מלאים במטלות אותן הם לא יוכלו לפתור, בטח שלא להספיק את שגרת היומיום אליה הם רגילים, ויאלצו לוותר על דבר כזה או אחר שנראה להם פחות חשוב, וזאת בשביל כן לנסות להספיק הכל.
המטלות האלו יוצרות עומס אותו לא ניתן להדביק, וממנו לא ניתן יהיה להיפטר בקלות.

גורם: חוסר תכנון של הזמן
אנשים לא עוקבים אחרי מסגרת היום, הם אינם טורחים לעצור לשנייה ולראות כיצד מתחבר הפאזל, ובשל כך הם אינם מסוגלים לנצל את היום בשביל להתמודד עם סך כל הדברים שנמצאים בו.
דומה הדבר לדלי ריק המייצג את מסגרת היום שלנו. ברגע שנמלא אותו באבנים קטנות, נגלה כי לא יהיה לנו מקום להכניס אבנים גדולות יותר, שכן האבנים הקטנות ממלאות את כל תכולת הכלי, אך אם נשים קודם את האבנים הגדולות שהן הדברים החשובים, ורק אז נמלא במקום שנותר את שאר האבנים, נוכל להספיק יותר.
בצורת מחשבה זו נוכל להתמודד עם הדברים החשובים והמרכזיים ביום, ולמצוא להם זמן לפני שהם מתנפחים והופכים לבעיה ממנה לא נוכל להתעלם.

פתרון ראשון: חלוקת עומס
למרות שלא ניתן תמיד להתמודד עם כל בעיה, או להיות מוכנים לכל מצב, ניתן להתמודד עם הגורמים לה.
אנשים אוהבים להרגיש חשובים, זה יכול ליצור עומס, אבל גם להוריד אותו מאיתנו, ובינינו, לא כולם עסוקים כמו אחרים, ומכאן הדרך לבקשת עזרה מאוד קצרה.
ניתן לבקש עזרה ולחלק את המטלות בין הרבה אנשים, הפתגם "יותר ידיים פחות עבודה" תופס גם כאן, ובמקום להעמיס עוד ועוד על עצמינו נוכל להגיד "לא" כשאפשר, ולעשות חלוקה עם אנשים מתאימים לתפקיד של הדבר אותו יש לבצע.
מלבד זה שנצטרך לעשות פחות ויתפנה לנו זמן, הדברים גם יקבלו מענה, דברים שטרם היה לנו זמן אליהם קודם, ודברים יתבצעו במקביל במקום בזה אחר זה.

פתרון נוסף: כתוב את זה
הפתגם "ההפך של לשכוח הוא לכתוב" תופס כאן צד חזק, והרבה מארגון הזמן והספקת דברים זה לדעת לכתוב, ולארגן את עצמינו בצורה מסודרת, דבר שמבטיח שלא נפספס כלום.
אנשים נוטים לשכוח דברים, זה לא חדש, או שלפעמים הם חושבים רחוק מידי ולא מבינים איך הם יצליחו הכל, למרות שלרשותם כלים נורא פשוטים שלא רק יפשטו את הבעיה, גם יאפשרו לנו להתנהל בצורה יעילה יותר - הלא הם הדף והעיפרון.
פנקס רשימות של כל המטלות הדחופות או שיש לנו לבצע יגרום לנו לא לדלג על כלום, ויהיה לנו מענה לכלל הפעילויות.
בנוסף לצידנו עומדים לוח השנה והיומן, כלים שרבים נרתעים מלשמוע אותם, אבל הם מאפשרים עבודה מול לוח זמנים מסודר, ואפשרות של מיקום האבנים הגדולות בצורה של שעות וימים.
בסופו של יום נוכל אפילו לעקוב אחר מה שהספקנו, ומה נאלץ לסחוב גם ליום הבא.

לסיכום - הזמן שלא עוצר מלכת
למרות שהפתרון לא מושלם בגלל שהוא לא פותר לכם את הדברים הפתאומיים שנוחתים עלינו משום מקום, הוא עוזר להתמודד עם בעיית הזמן ולהספיק יותר.
רכבת הזמן הדוהרת תמשיך איתנו או בלעדינו, וזו הזדמנות מצוינת עבורנו להיות אלו שמנהלים אותה.
הדבר הכי חשוב זה שניתן לשבץ בשגרת היומיום זמן לדברים החשובים באמת, כמו ילדים, משפחה וחברים, וכל זה בלי לפגוע בנו בגלל דברים שטרם נעשו.

המשך מרוץ נעים.

אנחנו מתכנתים אחרת

בזמן הפיתוח אנו נגררים להשתמש במה שאנו מכירים, כאשר הזמן משחק גורם עיקרי וכל ניסיון לעצור לשנייה מוריד את הסיכוי להיות החלוצים בתחום או לעמוד בתנאי הזמן הקשים של הלקוח. אבל האם משתלם לרוץ או שניתן לעשות דברים גם אחרת?

אותו הירוק

לכל בנאדם יש אוטומט שמנחה אותו לעשות את המובן מאליו ברגע שיתבקש לעשות כך, אך אותו אוטומט הוא זה שגורר אותנו לפעמים לעשיית דברים מיותרים, או מורכבים בצורה מיותרת, כשהפתרון הפשוט מונח לנו מתחת לאף ומחכה שנשלוף אותו.

גישה שכזאת הייתה לשאלה שבת דודה שאלה אותי סתם כדי ליצור עניין, היא הצביעה על צבע ושאלה אותי באיזה צבע מדובר, אני ללא מחשבה ישר עניתי לה שזה ירוק.
החיוך שלה אמר לי שצדקתי, אבל היה ברור שמשהו מסתתר מתחת, וכעת היא אמרה "אותי ואותך לימדו מגיל קטן שהצבע הזה הוא ירוק, אך האם אנחנו רואים את אותו הירוק?".
מי שינסה לענות בפזיזות על השאלה לא יעשה טעות, אם זאת עצרו לרגע וחשבו, האם אנחנו רואים באמת את אותו הירוק?
שהיינו קטנים הראו לנו צבע מסוים ואמרו לנו שהוא ירוק, כשגדלנו למדנו לעשות הבחנות בין הצבע הזה לצבעים אחרים, וכאשר נשאלנו באיזה צבע מדובר, יכולנו לענות, ואכן זה שביקש מאיתנו להגיד את שם הצבע יחייך כי הבחנו נכון, הוא התכוון לאותו הצבע, ושנינו מסכימים כי מדובר על אותו הדבר, אבל מעולם לא חשבנו, האם באמת מדובר על אותו הצבע עבור שנינו?

כדי לקצר את התשובה אני אגיד שזה תלוי בדרך בה המוח מעבד את המידע, ייתכן כי אחדים יראו מאיתנו צבע שעבור אחר ייחשב לאדום, או לאפור, ואילו אחרים יראו את אותו הצבע שאנחנו ראינו, רק קצת יותר בהיר, ובכל זאת ע"פ מה שלימדו כל אחד מאיתנו, כולנו נסכים שמדובר בירוק.

הכל עניין של הסתכלות

ההנחה שמה שמולנו לא מובן מאליו ושיכול להיות אחרת, מובילה אותנו לנושא היום, שעוסק בתכנות בצורה שונה.
לכאורה קיבלנו בעיה כלשהי, הפתרון שלנו עבורה אולי מובן מאליו, אבל בלי שבחנו אותה לעומק לא נוכל לתת את הפתרון הטוב ביותר עבור הבעיה.

דוגמה יפה לבעיה שכזאת היא תרגיל בו נתון לנו מערך דו מימדי, כלומר מערך בתוך מערך, כאשר בכל אחד מהם 2n איברים, וכאשר נבחר בערך מסוים בתוך המערך הדו מימדי נקבל מספר, שמציין את מיקומו של האיבר.
לדוגמה:

array[0][0]; // 1
array[0][1]; //2
array[0][2n-1]; //2n
array[2n-1][2n-1]; //4n^2 

כעת משימתנו היא בעזרת קבלת מספר, למצוא את המפתחות של האיברים המתאימים ב-2 המערכים.
הפתרון הפשוט למשימה זאת הוא כמובן שימוש בלולאה לצורך זה:

for ( int i = 0; i < array.length; i++ )
for ( int n = 0; n < array[i].length; n++ )
 if ( array[i][n] == myNumber )
   return Array (i,n);

הפתרון דרש מאיתנו במקרה הקיצוני לעבור על כל אותם 4n^2 נתונים.

מקומות שהטבלה יפה להם

הפתרון של הלולאות הוא אפשרי, אבל לא יעיל במקרה הזה, ואם נקדיש טיפה מחשבה נוכל למצוא פתרון יעיל יותר.
כעת נחשוב על הנתונים בצורת טבלה:

• המערך החיצוני מציין את השורות, כל איבר במערך זה הוא שורה בפני עצמה.
• המערכים הפנימיים מציינים את התאים, כל איבר במערכים אלו מציין תא בתוך אותה שורה.

כעת נוכל לחשוב על פתרון יעיל הרבה יותר, כאשר נתייחס אל כל שורה כ-y, ואל כל תא בשורה כ-x, נוכל ליצור משוואות שיזהו את המקום ע"פ המספר אותו נקבל על פי העיקרון הבא:

• מציאת X - מקומו של האיבר הפנימי הוא שארית של החילוק ב-2n (כמותה איברים בכל שורה), כלומר אנו נאתר את כמות האיברים שנותרים לנו אחרי פעולת החילוק, נשים לב כי המפתח הראשון הינו 0 ולכן נפחית את המספר שקיבלנו ב-1.
• מציאת Y - לאחר שמצאנו את X נוכל לחסר אותו מהמספר שאת מיקומו אנחנו בודקים, דבר שייתן לנו מספר המתחלק ב-2n ללא שארית ומציין את המפתח של השורה בה אנו נמצאים, כאשר שוב נזכור כי המפתחות מתחילים מ-0, ולכן נצטרך להוסיף בתחילה ל-X את מה שהורדנו בשלב הקודם.

כעת נכתוב זאת בצורת משוואות:

// array[y][x] = myNumber;
int x = ( myNumber - 1 ) % 2n; // פעולת שארית
int y = ( myNumber - ( x + 1 ) ) / 2n;

כמה שהנכם רואים, הפתרון יעיל יותר, ואינו כולל כלל שימוש בלולאות.

בלי פאניקה

אחד מהכלים הכי חשובים בפתירת בעיות שעומדות לפנינו הוא להירגע- להסתכל, ללמוד את הבעיה ולחשוב על פתרון ימנעו מהאוטומט שלנו לנצח בקביעה, וכך נוכל אנו להכריע מה הכי נכון לקוד.
בגלל לחץ הזמן, או חוסר חשיבה, אנחנו הרבה פעמים בוחרים בפתרון אותו אנו מכירים או בפתרון הנוח, ולא בפתרון שהכי משתלם לבחור בו.

דרך להגיע לפתרון האופטימלי היא לעצור בעת הבעיה, לקחת דף ועפרון, ופשוט ללכת לשתות קפה ולהירגע, לאחר מכן שירטוט ויזואלי של הבעיה יביא להסתכלות שונה.
ניתן ליצור דיאגרמה, טבלה, או כל דבר ויזואלי אחר בזמן השרטוט שיכול לתאר את הבעיה, רצוי לחשוב על כמה נקודות התחלה, ועל הדרך בה נוכל לשנות את הפתרון בעתיד במידה ונחשוב על דרך עוד יותר טובה לפתור את הסיטואציה מולה אנו עומדים.
בדרך הוויזואלית יותר קל לנו לראות את כלל התמונה ולא לגלות שהחסרנו משהו בגלל שלא עבדנו מסודר, בנוסף בדרך הוויזואלית ניתן להבחין בדברים שלא ראינו קודם.

הדוגמה בפסקאות הקודמות ממחישה בצורה פשוטה איך טבלה אפשרה לנו להתבונן בבעיה בצורה קצת שונה, ובמקום לעבוד עם ניסוח בעייתי, לעבוד עם כלי ויזואלי שמציג פתרון קצת אחר.

משדרגים את עצמינו

אנשים משדרגים את עצמם על ידי למידה, בתחומים כמו רפואה או מחשבים הטכנולוגיות משתנות מהר, וכל הזמן יש את הצורך ללמוד דברים חדשים, להכיר את המוצר החדש בשוק, וללמוד להשתמש בתכונות החדשות ביותר שיצאו.

דרך אחת ללמוד דברים חדשים היא קריאת מאמרים, מציאת מדריכים, ועבודה מול פתרונות טכנולוגיים שטרם התנסינו בהם.
אומנם קריאה תדרוש מאיתנו זמן, אבל הרבה נושאים יכולים להיות מעניינים, ובאותה הזדמנות נלמד לספק ללקוחות את הפתרונות הטובים ביותר והחדשים ביותר בתחום, שיענו בצורה הכי טובה על הדרישות שלהם, ויביאו את המוצר שלהם לקדמת הבמה, בעוד אנחנו נהנה מהקרדיטים ומהאנשים שיגיעו דרכם אלינו.
לעשות את הלקוח שלך מרוצה ממה שהבאת לו זה הבסיס הכי טוב כדי להצליח במקצוע.

דרך נוספת לחדש את עצמינו היא לעזוב את ה"אני" ולהתמקד במה שסביבך, או במילים אחרות, לא להתבייש להתייעץ עם אנשים.
לאנשים יש מגוון דעות, יש שמכנים את זה פלורליזם, אני מכנה את זה במילה "הזדמנות", כי זה פותח בפניך דלת לראות את הדברים כפי שהם רואים זאת, לשמוע מהניסיון שלהם בתחום בו הם עוסקים מה דעתם על הפתרון המתאים עבורך, ואפילו ללמוד מההתנהלות שלהם ומהצורה בה הם חושבים.
אנשים אחרים גם יוכלו להצביע על נקודות שפספסת או על בעיות עליהן לא היית עולה על לשלב של הכתיבה או הרצת הקוד, בשלב בו לגלות שיש בעיה לוגית בפתרון יגזול ממך זמן יקר.

הקופסה של ההחלטות החשובות

שאלה נוספת שעולה בפנינו היא השאלה "האם אני צריך להחליט את זה כבר עכשיו?", ואנחנו צריכים לשאול את עצמינו האם אפיון טוב זה בהכרח אפיון שקובע כל פרט באתר?

התשובה לזה היא לא חד משמעית, אבל גישה שעוזרת בתכנות היא לא לפתח את המוצר, אלא את הכלים לפיתוח שלו.
הגישה הזאת יכולה לעכב את קבלת ההחלטות למועדים בהם נגיע לגשרים שונים, ותאפשר לנו להכריע ביתר קלות, כיוון שבזמן קבלת ההחלטה כבר יהיה לפנינו את צורת העבודה של המערכת, ויהיה לנו יותר קל לבחור, ואולי אף לשנות החלטה אם הצורה בה בנינו את המערכת מאפשרת גמישות זו.
דומה הדבר לחשיבה מחוץ לקופסה, בסיטואציה בה אנו מסתכלים על הקופסה עצמה, כאשר במקום לבחור את התכונות אותן נרצה במערכת ולהגדיר את רכיבי האתר, אנו נגדיר את האתר שיכיל אותן ויוכל להתרחב בהתאם לרצוננו.

מנגד קופסה תעמיד בפנינו גם קירות, לעתים המערכת שנבנה תכתיב לנו איך עלינו לפתור את הבעיה, ומערכת שקובעת את דפוסי הפעולה שלנו עלולה להגביל אותנו מבחינת מחשבה או מבחינת הגמישות ממנה אנו נהנים כאשר אנחנו מפתחים מוצר מאפס.
למרות חסרונות אלו, התאמתה של המערכת לצרכים תאפשר לנו עבודה קלה ופשוטה, תיקח מאיתנו פחות זמן, ותכנון מקדים וחכם יבטל את החוסר בגמישות בה אנו עלולים להיתקל, כיוון שהמערכת תתחשב בכל הצרכים והיעדים אותם הגדרנו לעצמינו מראש.

סודות של תכנות

לסיכום, אל תמהרו ואל תעשו את המובן מאליו, תמיד תחדשו את עצמיכם ואת הפתרונות אותם אתם מציעים, והכי חשוב, לימדו.
גישות שונות בעת תכנות וחשיבה מקורית יעזרו לכם להגיע למטרה שלכם ביתר קלות, בפחות זמן ובצורה היעילה ביותר, ויהפכו גם אותכם וגם את הלקוחות שלכם למרוצים.

אז פעם הבאה שעומדות לפניכם החלטות, נסו להירגע, לא לפתור הכל בבת אחת, ולחשוב על זה קצת אחר.

תכנות נעים.

המתכנת שבחיינו

אתם אולי קצת תשנאו אותי, ונכון, הפוסט הבא לא עוסק בנושא האתר, אבל למי אכפת, גם לקרוא בתחומים שונים ומגוונים יכול להיות דבר מועיל, וחוץ מזה אין דבר כזה מתכנת ללא חיים מחוץ לתכנות, אז הגיע הזמן לפוסט על המתכנתים עצמם.

הנסיך הקטן
את הסיפור הזה קראתי כשהייתי עוד ילד קטן, תמיד ריתק אותי המסע המיוחד של הנסיך הקטן, ואף פעם לא הבנתי את הסוף, היה כתוב שהנסיך נפל על החול, אבל הדובר ביקש ממי שרואה אותו שיפנה אליו.
לפני זמן לא רב קראתי שוב את הסיפור "הנסיך הקטן", הסיפור לא עסק הפעם בילד שעבר מסעות מפרכים, לא מסופר על מישהו שלומד על מה שחשוב באמת, אלא על האני הפנימי שבאדם, כאן דיי מגיע הקטע שבו אני מתחבר לנושא של הפוסט, שזה מי שאנחנו, והגיע הזמן לנפץ כמה סטיגמות בנוגע למתכנתים, ואולי אפילו להצליח לעשות קצת יותר מזה.

מי הוא המתכנת
אני לא חושב שמעולם היה דבר כזה, לפחות לא כאלו שאני פגשתי, ומעולם לא ראיתי מתכנת שהוא מתבודד כל כך מהסביבה, או אפילו חי במרתף כשעשרות מחשבים ישנים ובלגן נמצאים סביבו, תמיד חשבתי שזו סטיגמה שסרטים שומרים לעצמם כדי להציג את הקיצוניים ביותר, אבל עד כמה זה נכון?

הדבר הראשון שנחמד לדעת על מתכנתים זה שאין דרך להגדיר אותם, הם כמו כולם, יש כאלו שמתבודדים, אך יש כאלו שמתים על מסיבות טראקים, כמו בכל דבר גם פה יש את הקיצוניים, אבל מתכנתים הם כמו כל אחד אחר.
ההבדל היחידי לטעמי בין מתכנתים לשאר האנשים הוא הידע שהם בחרו לרכוש, אנשים לא בהכרח יודעים תחומים בהם המתכנתים מתעניינים, ואולי זה מה שיוצר לעיתים את הסטיגמות.

הרגלים של מתכנת
כמו כל דבר שעושים בחיים, מתכנת רוכש לעצמו הרגלים שונים.
במהלך מעבר בין בלוגים ברשת, מצאתי בלוג מעניין שמתאר 5 הרגלים שמתכנתים מנוסים רוכשים לעצמם, הרגלים אלו יכולים לבוא לידי ביטוי גם במהלך החיים, למשל מתכנת יכול לאמץ לעצמו את העניין של סדר היררכי בקוד למחברות שלו, ולהשאיר רווח מתחילת השורה בהתאם לרמה של התוכן.
מה שמעניין בהרגלים האלו הם שכמה שאנשים מנסים להצביע על מישהו כאל חובב מחשבים או מישהו שמתעסק בשורות האפלות של הקוד של האינטרנט, אין באמת דרך לעשות זו, כי ההרגלים שמתכנתים רוכשים ניתן לרכוש בתחומים נוספים, אם זה לחדש כל פעם את עצמך עם מידע חדש, או כשמשהו לא הולך לשתות קפה במקום לשבת ולשבור את הראש.

איך פונים למתכנתים
אני משתדל להביא מדריכים ומאמרים שנכתבו בעברית, ההחלטה שלי לכתוב בעברית את הבלוג הייתה במיוחד בשביל לפנות לקהל הדובר עברית שבכם, שאולי ימצא פה ושם דברים מעניינים בבלוג, או שיעזרו לו, הפעם אני חורג ממנהגי וממליץ על מאמר שעוסק בתקשורת אפקטיבית עם המתכנת.
לא מדובר על משהו שבשמים, אלא בכך שמתכנת הוא גם בנאדם, ועם כל הכישורים שלו צריך לדעת להציב לעצמינו גבולות ולהתנהל נכון מול בעל המקצוע הזה, אחרת הדבר יביא הרבה פעמים לתוצאות לא רצויות, או לכאלו שלא בהכרח ציפינו להן.

בדומה לפוסט שהצגתי לפניכם, אני גם מוצא לנכון לקשר לקומיקס שעוסק באיך פרויקט באמת עובד:
http://www.projectcartoon.com/cartoon/2

המתכנת שבחיינו
יותר מהכול, את הפוסט הזה הייתי חייב בשביל עצמי, ואומנם הוא לא ילמד אותכם לכתוב את הקוד טוב יותר, הוא לא ידגים טכניקות סודיות, ובהחלט לא מחדש הרבה למי שכבר יודע, אבל הייתי חייב לנפץ את הסטיגמה על מתכנתים, ולהגיד שמתכנתים הם כמו כולם, גם הם מתעמלים בחדרי כושר, גם הם הולכים לחוף הים עם המשפחה, והם לא יושבים באיזה מרתף כשמסביבם קופסאות ריקות של פיצה.

במהלך החופש עשיתי המון, ואני מודה שהזנחתי את הבלוג לטובת דברים אחרים, אבל אני לא מצטער על כך, כי לא רציתי לכתוב את אותם הדברים שתמצאו בכל מקום אחר, ואם פירוש הדבר שאני אכתוב פחות משנה שעברה, או שאכתוב הרבה פחות, עדיף שכך.

סיכום
לפני זמן לא רב קראתי שוב את הסיפור "הנסיך הקטן", הסיפור לא עסק הפעם בילד שעבר מסעות מפרכים, לא מסופר על מישהו שלומד על מה שחשוב באמת, או שאולי כן...

כנראה שזו הדרך שלי לבשר לכם שהבלוג לא מת, ומי יודע, אולי בקרוב שוב תמצאו מידע חדש ומעניין.

שלכם,
איתי.